<h1>רי"ץ גיאת הלכ' חוה"מ</h1>
<h2>דף ב.</h2>
התם תנינא (עי' מגילה כב:) זה הכלל כל שיש בו בטול מלאכה לעם ואין בו קרבן מוסף כגון תענית צבור ותשעה באב. ושאין בו בטול מלאכה לעם כגון ר"ח וחולו של מועד ויש בו קרבן מוסף קורין ד', דמשמע דחולו של מועד מותר בעשיית מלאכה שהתירו חכמים, ותניא (חגיגה יח.) נמי ששת ימים תאכל (תאכל) מצות וביום השביעי עצרת (דברים ט"ז) מה שביעי עצור אף ששי עצור, אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששי עצור בכל מלאכה ת"ל השביעי מה שביעי עצור בכל מלאכה ואין ששי עצור בכל מלאכה ולא (מסרך) [מסרן] הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזה מלאכה היא אסורה ואיזה מלאכה היא מותרת. ומלאכות שהתירו חכמים במועד כל שהוא לצורך המועד או שאין לו מה יאכל או דבר האבוד ושיש בו הפסד ואין בו טורח הרבה ומה [ש]הוא צורך רבים אע"פ שאינו לצורך המועד וכדאמר' לקמן.
דבר שיש בו הפסד ואין בו טורח הרבה דתנן משקין בית השלחין במועד בין ממעין היוצא מתחלה כגון מעין חדש. בין ממעין שלא יצא בתחלה פירש מעין ישן שהיה משקה ממנו כבר, אבל לא ממי גשמים ולא ממי קילון, בית השלחין דאיכא פסידא דאי מנח להו אתי ליבושי הוא דמשקין, בית הבעל דאיכא הרויחא לא. ובית השלחין נמי ממעין דקא ממשכי מיא ואזלי ולא נפיש טרחיה הוא דמשקין מי קילון דצריך לדלות ולהשקות ואיכא טירחה יתירה לא. ומעין שיצא בתחלה בזמן שחרב מעינה אין בזמן שלא חרב מעינה לא, ומאי בית השלחין שדה הצמאה למים דכתיב (דברים כ"ה) עיף ויגע ומתרגמינן ושלהי ולאי, ובית הבעל לישנא דמיתבותא דכתיב (ישעיה ס"ב) כי יבעל בחור בתולה ומתרגמינן ארי כמא דמתותב עולם עם בתולתא. ומי גשמים היינו טעמא לר' יוחנן גזירה מי קילון לרב אשי משום דאתו לידי מי קילון שכשהמטר פוסק אתו לידי קילון וצריך לדלות ולהשקות. בירושלמי כמה תשהה ותעשה בית השלחין עד כדי שתשהא שנים ושלשה ימים לפני הרגל. והתם נמי אין משקין אלא דבר שהוא אבד ובלבד שאינו טורח אבל לא ממי גשמים. במה נן קיימין אי בשעה שיורדין והלא נמשכין לים הגדול אלא במה נן קיימין בשעה שפסקו. והלכתא כטעמיה דרב אשי דבתרא הוא. ונפקא מנה לנהרות המושכין מן האגמים והני אגמים לא פסקי מיא מנייהו, לרב אשי מותר להשקות מהם בחולו של מועד דהא לא אתי לידי קילון, לר' יוחנן דגזר הא אטו הא אסור. הוה ליה מסקנא דמי גשמים שפסקו וכן מים שבאגמים וכיוצא בהם שפוסקין ואינם נמשכין אין משקין מהם מפני שצריך לדלות ולהשקות ואיכא טרחא יתירה.
לא יפנה אמת המים וישקה לגנתו ולחורבתו בחולו של מועד.
<h2>דף ד.</h2>
הפסיקות והבירכות שנתמלאו מים קודם לרגל אסור להשקות מהם במועד ואם היתה אמת המים עוברת ביניהם מותר ואף על פי שאין רוב אותה שדה שותה מאותה אמת המים דכיוון דלא ממשכא ואזלא מימר אמר לא שתיא בחד יומא תשתה בתרי(ה) בתלתא יומי ולא אתי למיטרח ולאשקויי. ברכה שנטפה מים משדה בית השלחין פי' שנתקבצו המים שמתמצין מבית השלחין לתוכה מותר להשקות ממנה שדה בית השלחין אחרת כל זמן שמטפטפת ולא פסק מעין ראשון. שתי ערוגות זו למעלה מזו לא ידלה מן התחתונה וישקה לעליונה ואפילו ערוגה אחת חציה נמוך וחציה גבוה לא ידלה מן הנמוך וישקה את הגבוה משום דאיכא טרחא יתירא אבל מן העליונה לתחתונה ומן הגבוה להשקות את הנמוך מותר.
<h2>דף ד:</h2>
אין עושין עוגיות לגפנים ולא לאילנות ומאי נינהו בדידין שבעיקרי זתים ושבעיקרי גפנים והיינו חפירה המקפת עיקר האילן כדי שתחזיק מים הנקוין לתוכה, והני מילי בחדתי פי' בדידין העשויין לכתחלה שטורחין בהן הרבה אבל בעתיקי שעשאן כבר ונתקלקלו מותר. והכי אמר רב נטרונאי חדתי יש מפרשין כי שרי רב יהודה למיעבד (כיכי) [בנכי] בחדתי בנטיעה שלא השרישה בארץ כראוי ואם אין עושין לה עוגיות יבשים ודתני אין עושין עוגיות בישנים שהשרישו בארץ שאע"פ (שהמים) [שאין המים] נקוין לתוכה אין יבשין. ויש מפרשים אין עושין עוגיות בנטיעה חדשה שלא היה לה עוגה מקודם לכן וקתני אין עושין עוגה לכתחלה ודרב יהודה דשרי בעתיקי דעבידי מקמי הכי וחרובי ושרא להו (ותקננהי) [לתקננהי]. אין עושין אמה לכתחלה אבל מתקנין את המקולקלת, מאי מקולקלת שאם היתה עמוקה טפח חופרה ומעמידה על ששה טפחים נמצא מוסיף ה' טפחים, היתה עמוקה חצי טפח מעמידה על שלש, היתה עמוקה טפחים אין מעמידין על י"ב טפחים דהכא ודאי איכא טרחא יתירא אבל להעמידה על ז' דקא מוסיף חמשה איכא למימר הכא ה' קא מעמיק והכא ה' קא מעמיק ושרי ואיכא למימר דקא טרח טפח משום ההוא טפח יתירה אסיר ולא איפשט ולחומרא. בירושלמי ומתקנין את המקולקלת במועד דבר שהוא לצורך המועד אבל דבר שאינו לצורך המועד (מותר) [אסור]. אביי שרי להו לבני הרמך לסחופי נהרא, ר' ירמיה שרא לבני סכותא למיכרא נהרא טמימא. פירש נהר שנסתם. רב אשי שרא לבני מתא מחסיא לאקדוחי נהר בירן, פירש לנקוב נקב שיצאו המים ממנו כיון דשתו רבים מניה כרבים דמו ותנן עושין כל צרכי רבים.
<h2>דף ה.</h2>
ומתקנין את קלקולי המים שברשות הרבים וחוטטין אותן אבל אין חופרין אותן, וכשאין רבים צריכין להם אבל רבים צריכין להם אפילו חפירה נמי מותר. כונסין מים לבורות שיחין ומערות בין של יחיד בין של רבים בין צריכין [בין אין צריכין] וחוטטין אותן ושפין את סדקיהן כשהיחיד צריך להם אבל אין צריך להם אסור, ובין כך ובין כך אין חופרין אותן ואין סדין אותן בסיד, ושל רבים אפילו חפירה וסידה נמי מותר והוא שצריכין להם אבל אין צריכין להם חפירה וסידה נמי אסור חטיטה ושיפה מותרין. יוצאין לקווץ הדרכים פירש לנקות מן הקוצים והברקונים את הרחובות ואת האסטרטיואת ולמוד את המקואות, וכל מקוה שאין מ' סאה מרגילין לתוכו מ' סאה, ומניין שאם לא יצאו ועשו כל אלה כל דמים שנשפכו שם מעלה עליהם הכתוב כאילו הם שפכום שנ' (דברים י"ט) והיה עליך דמים. ועושים כל צרכי הרבים ומציינין את הקברות ויוצאין אף על הכלאים. בתוספתא [פ"ב] אלו הן צרכי רבים, דנין דיני ממונות, דיני נפשות, דיני מכות ופודין שבוים וערכין וחרמים והקדשות ומשקין את הסוטה ועורפין את העגלה ורוצעין עבד עברי ומטהרים את המצורע, ומפרקין מנעל מעל גבי אמום אבל לא מחזירין אותו.
<h2>דף ו:</h2>
ר' אליעזר בן יעקב אמר מושכין את המים מאילן לאילן אבל לא ישקה את כל השדה, פי' שדה בית הבעל דהרויחא הוא. זרעים שלא שתו לפני המועד לא ישקום במועד וחכמים מתירין בזה ובזה בין באילן ובין בזרעים. התם נמי [בירושלמי] במה נן קיימין אי במרווחין דברי הכל אסור, פירש שהיו האילנות מרווחין ורחוקין זה מזה אסור להשקות את השדה, אי ברצופין דברי הכל מותר, אלא במה נן קיימין במנוטעין מטע עשרה לבית סאה, ר' אליעזר בן יעקב עבד להון כמרווחין, פי' ואסור להשקות את השדה, ורבנן עבדי להו כרצופין ומותר להשקות. וכשאמרו אסור להשקות זרעים במועד פירש שדה בית הבעל לא אמרו אלא שלא שתו לפני המועד אבל שתו לפני המועד מותר, וטעמא דידהו דכיון דשתו מלפני המועד אין צריכין למים דלחלוחיתן קיימת כי הדר ומשקה להו לא מהני להו מידי, אבל שלא שתו לפני המועד דאהנויי מהני וקא מצמחי להו אסור. ואם היתה שדה (מסוננת) [מטוננת] מותר דאהנויי מהני, פי' שדה לחה אע"פ שלא שתת לפני המועד דכיון דלחה היא כמי ששתת במועד דמיא ושריא דלא הוי כמשקה מים ליפותן ולצמחן. ואין משקין שדה גריד במועד, פי' שדה שהוא עתיד לזורעה ומשקה אותה כדי שיזרענה ותצמיח מהר ונמצא האפל בכיר. ותרביצה דהיינו שדה לחה שאינה זרועה אין משקין אותו במועד, דטעמא דשדה גריד הוא דאפלא לשווי חורפא הכי נמי אפלא משווי חרפא. ומסקנא יש שסוברין דהלכה כחכמים כסוגיין יחיד ורבים הלכה (כחכמים) [כרבים], ויש שסוברין דהלכה כר' אליעזר בן יעקב דסתם מתניתין (דף ב' ע"א) כוותיה דהרויחא לא, ועוד תניא כוותיה ורבנן בתראי הוו בטעמיה. ואנו לכך דעתנו נוטה שהלכה כדבריו.
צדין את האשות ואת העכברים משדה אילן ומשדה לבן הסמוכה לשדה אילנות כדרכו שמא יצאו ויחריבו את האילנות וכיצד כדרכו חופר גומא (ועולה) [ותולה] בה מצודה, ומאי אשות בריה שאין לה עינים וזו היא חולדה וקראה על אשת בל חזו שמש. ומחריבין חורי נמלים, כיצד מחריבין מביא עפר מחור זו ונותנו לתוך חור זה והן חונקין זה את זה והוא דקיימי בתרי עברי נהרי וליכא גישרא וליכא תיתורא ומצרא התם דאזלי והדרי עלייהו, וכי איכא כל הני עד כמה מרוחקין מהדדי ומהני לאייתויי עפרא מזה לזה עד פרסה, פי' מפרסה ואילך.
<h2>דף ז.</h2>
מקרין את הפרצה, כיצד מקרין רב יוסף אמר בהוצא ודפנא, במתניתא תנא צר בצרור ואינו טח בטיט, והני מילי בכותל גנה אבל כותל חצר שנפל בונה כדרכו. וכותל הגוחה לרשות הרבים סותרו לכתחלה ובונה כדרכו מפני הסכנה, שאם אתה אומר לא יבנה אף הוא לא יסתור ונמצא בא לידי סכנה. בתוספתא (פ"א) חומת העיר שנפרצה גודרין אותה, גדרה ונפרצה אין גודרין אותה, ואם היתה סמוכה לספר סותרה ובונה כדרכה ואינו חושש.
<h2>דף ח.</h2>
ר' מאיר אומר מלקט אדם עצמות [אביו] ואמו מפני ששמחת הרגל עליו, ר' יוסי אומר אבל הוא לו ואין מלקטן והלכה כר' יוסי. ולא יעורר על מתו ולא יספדנו קודם לרגל ל' יום. בירושלמי איזהו עירור מזכירו בין המתים, איזו הספד שהוא עושה אותו הספד בפני עצמו, הדא דתימר בישן אבל בחדש מותר, איזהו חדש ואיזהו ישן חדש בתוך שלושים יום ישן לאחר שלשים יום, לא תעורר אשה את לויתה כמה דתימה (איוב ג') העתידים עורר לויתן. ובדידן מאי לא יעורר, כד הדר ספדנא במערבא ואמר יבכון עמיה כל מרירי לבא. ומאי שנא ל' יום דנקט אמר רב משום מעשה שהיה באדם שכנס מעות לרגל ובא ספדן ונטלתן אשתו ונתנן לו ונמנע מלעלות לרגל באותה שעה אמרו לא יספדנו קודם לרגל ל' יום, ושמואל אמר לפי שאין המת נשכח מן הלב עד שלשים יום, ורב שמואל הלכה כרב באיסורי. וכיון דטעמא דמלתא משום עליית הרגל הוא האידנא שרי. אפילו בזמן דאיכא רגל היכא דעבדי בחנם שרי.
<h2>דף ח:</h2>
אין חופרין כוכין וקברות שאין צריכין להם במועד אבל מניחין לאחר זמן, והן הן כוכין והן הן קברות אלא שכוכין בחפירה וקברות בבנין. אבל מחנכין את הכוכין, כיצד מחנכין שאם היה ארוך מקצרו, במתניתא תנא מאריך בו ומרחיב בו, בירושלמי סד בסיד, רב חסדא אמר היה ארוך מקצרו ר' יהושע בן לוי אמר מאריך בו מצד אחד ומקצר בו מצד אחר, תני ר' חייא מאריך בו ומרחיב בו בין מצד אחד בין משני צדדין. ועושין נברכת במועד ומאי נברכת בקיע, והוא בר גיוהא שהכובסין חופרין חפירה וסדין אותה בסיד לשרות בה הבגדים ונקראת גיוהא. ועושין (מצירה כשעושין חציה) [מצידה חפירה קטנה] וכשמוציאין את הבגדים מן הגדולה מטילין אותן לתוכה כדי לנקותן ולכבסן ונקראת בקיע ובר גיוהא, הקטנה הוא דעושין במועד אבל הגדולה אין עושין מפני שיש טורח הרבה. בירושלמי כל שהוא תושב נקרא בקיע. ועושין ארון עם המת בחצר, רבי יהודה אוסר אלא אם כן יש עמו נסרים. תניא עושין כל צרכי המת, גוזזין לו שערו ומכבסין את כסותו ועושין לו ארון עם נסרים המנוסרין מעיו"ט, רבי שמעון בן גמליאל אומר אף מביאין נסרים ומנסרן בצניע בתוך ביתו. בירושלמי לא שנו אלא באדם שאינו מפורסם אבל באדם מפורסם עושין לו ארון אפילו בשוק. כד דמך ר' חנינא חברין רבנן עבדין ליה ארונא בשוקא. והכל מודים שלא יקוץ לו ארזים ודכותה שלא יחצבו לו אבנים ואם היו חצובות פלוגתא דר' יהודה ורבנן והלכה כרשב"ג דסתם מתניתן כוותיה. אין נושאים נשים במועד לא בתולות ולא אלמנות ולא מיבמין מפני ששמחה היא לו ואין מערבין שמחה בשמחה, ומניין שאין מערבין שמחה בשמחה דכתב בחנכת המזבח (דברי הימים ב' ז') עשו שבעת ימים והחג שבעת ימים, ואי בעית אימא מהכא (בראשית כ"ט) מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת בעבודה, ואית דאמרי (דברים ט"ז) ושמחת בחגיך ולא באשתך, ואית דאמרי מפני הטורח. ונמי מפני ביטול פריה ורביה. ואע"פ שאסור לישא אשה במועד מותר לישא אשה ערב הרגל דעקר שמחה וטרחא חד יומא הוא, ולמאן דאמר משום ביטול פריה ורביה שמא ישהו את עצמן עד הרגל ונמצאו בטלין מפריה ורביה לחד יומא לא משהי אינש לנפשיה. אבל מחזיר הוא גרושתו במועד שאינה תחלה לו ואין בה שמחה. בירושלמי הדא תימא מן הנשואין אבל גרושה מן האירוסין (לא) אסור.
<h2>דף ט:</h2>
עושה אשה תכשיטיה במועד, כוחלת ופוקסת ונוטלת שערה ואת צפרניה ומעברת סרק על פניה, איכא דאמר מעברת סכין על פניה, בירושלמי בלשון נקי הוא. לא שנא ילדה ולא שנא זקנה ואפילו עומדת על פתח קברה. ר' יהודה אומר אשה לא תסוד מפני (שנוטל) [שניוול] הוא לה ומודה ר' יהודה בסיד מפני שיכולה לקפלו במועד טופלתו במועד וכן הלכתא.
<h2>דף י.</h2>
ההדיוט תופר כדרכו והאומן מכלב, והיכי דמי הדיוט כל שאין יכול להוציא מלא מחט בבת אחת, ר' יוסי בר חנינא אומר כל שאין יכול לכוון אמרא בחפת חלוקו. והכי נמי בירושלמי כל שהוא מזוג את האמראות זהו אומן וכל שאינו מזוג את האמראות זהו הדיוט, ומפרשי רבנן כל שאינו יכול לכוון אמרא בחפת חלוקו כל שתופר הבגד ואינו יכול לכוין את הכתב שהוא האמרא בבית יד של שמאל כנגד חפת חלוקו שקורין לו דשא ובלשון ישמעאל לבנה. מאי מכלב ר' יוחנן אמר מפסיע, רבה בר' שמואל אמר [שיני] כלבתא. ובירושלמי מסתייע ר' יוחנן והכי איתמר ביה ממלא את המחט מכלב אחת אחת, ר' יוחנן אמר כדרכו אחת אחת מכלב מפסיע, מתניתן מסייע לר' יוחנן הרצענין מכלבין במועד אם תאמר אחת אחת זו היא אומנתן אלא כינן קיימין במפסיע. ומסרגין את המטות בחבלים ואין צריך לומר שממתחין ומאי מסרגין שתי וערב כדתנן המטה משיסרג בה ג' בתים. ר' יוסי אומר ממתחין בלבד, אית דאמרי שתי בלא ערב ואית דאמרי שאם היה רפוי ממתחו. והלכה כת"ק, וכ"ש שממתחין, ושוין שאין מפשילין חבלים לכתחלה. מעמידין תנור וכירים וריחים במועד ומכבשין אותן וגומרין מלאכתן כרבנן, לא שנא חדשה ול"ש ישנה, ומאי מכבשין אית דאמרי מנקר ריחיא ואית דאמרי בת עינא וזה וזה מותר. דרש רב נחמן נוקרין ריחים במועד. משום ר' אמרו סוס שרוכב עליו וחמור שרוכב עליו מותר ליטול צפרנים שלו אבל חמור שטוחן בריחים לא ורב יהודה שרי למשקל טופרי לחמרא דריחייא ולאוקמי ריחייא ולמבני אוריא פירשו אבוס ולסרוקי סוסיא (ולמבעי) [ולמיבני] אקרופיטא ולמבני אצטבא שרי ולכסכוסי קורמי שרי דמעשה הדיוט הוא. וקטורי (בי ז' ידי) [בירי] אסיר דמעשה אומן הוא.
<h2>דף י:</h2>
מקיזין דם לבהמה בחה"מ ואין מונעין ממנה רפואה וכ"ש באדם. בתוספתא שותים מים דקרים וכוס עקרים במועד. מאן דמתקיל ארעא, פירש משוה פניה אדעתא דבי דרי שרי אדעתא דאשווי ארעא אסיר. מנא ידעינן שקיל מולייא דהיינו מקום גבוה ושדי בנצה שהוא מקום נמוך אדעתא דארעא הוא ואסיר אבל אי שדי מולייא במולייא ונצה בנצה אדעתא דבי דרי הוא ושרי. מאן דזכאי זוכיא, פירש מלקט עצים שבשדהו שקל רברבי וזוטרי אדעתא דארעא הוא ואסיר שקל רברבי ושבק לזוטרי אדעתא דציבי הוא ושרי. ומאן דפתח מיא לארעיה ופתח ליה תרי באבי חד מעילאי וחד מתותאי כי היכי דליעלו מיא מהאי גיסא ומיפק מהאי גיסא למצד כורי הוא ושרי, מחד גיסא אדעתא דארעא הוא ואסיר. ומאן (דמשפח) [דמפשח] דקלא מחד גיסא אדעתא דחיותא הוא ושרי מהאי גיסא ומהאי גיסא אדעתא דדיקלא הוא ואסיר. הני תוחלאני, דהיינו תמרי מגזרנהו שרי ממצינהו אסור, כיון דמתלעו כפרקמטיאה האבד דמי ושרי. פרגמטיאה כל שהוא אסיר ובדבר האבד מותר. רבינא הוה מסיק זוזא בבני אקרא דשנותא אתא לקמיה דרב אשי אמר ליה מהו למיזל האידנא לגבייהו אמר ליה כיוון דהאידנא הוא דמשכחת להו וביומא אחרינא לא משכחת להו(א) כפרקמטיאה האבד ושרי. רבינא הוה ליה ההוא עיסקא דהוה מזבן בשתא אלפי דינרי שהייה לבתר חולא דמועדא וזבני בתריסר אלפי דינרא. בירושלמי הדא שיירתא שרי למיזבן מניה בחולא דמועדא הוה ידע דשיירתא תיעול ואזלה עבידתיה, אמר ר' מנא אי ידע דהוא מזבין ופחית מן קרנא (וזבין) [יזבין] ואי לא לא יזבין, אמר ר' יוסי בר אבין אגרא וקרנא קרן הוא אי יודע דהוא מזבין ופחית מן קרנא פי' מן השכר שהוא מכלל הקרן יזבין ואי לא לא יזבין. והכי אמר מר רב נטרונאי מי שבא דבר סחורה בידו לישא וליתן בצניעה בתוך ביתו בחולו של מועד היתר גמור הוא שאפילו מלאכה במקום שיש פרגמטיאה אבד מותר לעשות דרבינא הוה מסיק כולי, וההיא דרבינא דהוה ליה [וכו'] ושהייה לבתר ריגלא וזבניה בתריסר אלפי דינרי מדת חסידות הוא. ואמר רבינו האיי לענין שיירה של חוגגים הבאה בחול המועד ויש במה שנמכר (מהן) [להן] שכר וכשנמנעין באין לידי הפסד וחסרון שכר וכן במה שהן מוכרין אם אין לוקחין מהן. אי איפשר ליקח כמותו לאחר מכן הרי נאמר בתלמוד (עי' ירושלמי הנז' לעיל) כי ליקח מהם ולמכור בחול המועד מותר, ועקרו שנוי במשנה (עי' ברייתא יב:) דבר האבד מותר לעשותו בחולו של מועד דבר שאינו אבד אסור, בד"א בתלוש מן הקרקע, ועוד כלל אמר רשב"ג משום ר' יוסי דבר התלוש מן הקרקע אפילו מקצתו אבד מותר לעשותו בחול המועד. ובתלמוד איתימר כי פרגמטיאות כמות אלו נלקחין ונמכרין אסורין, דאמר רבה פרגמטיאה כל שהיא אסור, אמר ר' יוסי בר אבין ובדבר האבד מותר, ואפילו בעלי חובין שחוששין שמא אין נמצאין לאחר המועד כפרגמטיאה האבד דמי ושרי, דאמר רבינא הוה מסיק וכו', והתם נמי איתמר כי למכור ולקנות בשוק של גוים בדבר שאי אפשר לו לאחר מכאן מותר, דאמר תניא נמי וכו', מדקאמר כי האי גוונא ש"מ דעיקר דינא חד הוא. ואתה למד כי ליקח משיירות של חוגגים ולמכור מן השוק מותר בחולו של מועד. ולענין תמרים ששאלתם כי מביאין אותם (בחשרי) [בתשרי] ונמצאין לפני המועד ובמועד ולאחריו ואפשר ליקח קודם לכן ולאחר מכן אלא שלפעמים נמכר בזול במועד אי חוששין שמא הנשאר לאחר המועד נפסדין ורוצין ליקח בחול המועד, כך הדין, אם ידוע שאינן נמצאין לאחר המועד מותר ליקח ואם אינו ידוע אלא (שכולה) [שקולה] בדעת כי הנשאר נפסד בראיות מכריעות ונראות שמפסידין כדבר האבד הוא ומותר, ואם חששא הוא ואין שם דבר מוכיח על הפסדן אסור ליקח מהן בחול המועד.
<h2>דף יא.</h2>
ולמגדל אוהרי שהן מכמורות שרי מפני שמעשה הדיוט הן, אבל איזלי דמעשה אומן אסיר, ומגדל מהולאתא שרי, ותנורי בימות החמה דחזי במועד שרי בימות הגשמים דלא איפשר למיפא בהן אסיר. ועושין מעקה לגג ולמרפסת מעשה הדיוט בהוצא ודפנא אי נמי צר בצרור ואינו טח בטיט אבל לא מעשה אומן. בירושלמי לגג שלשה ולמרפסת עשרה. ושפין את הסדקין ומעגילין אותן כעין מעגילא ביד וברגל אבל לא במחלצים. הציר והצנור והקורא והמנעול והמפתח שנשברו מתקנין אותן במועד בין בחציני בין במעגלי ואינם צריכים שנוי ובלבד שלא יכוון את מלאכתו במועד. בירושלמי רב מנא איתבר ליה עיקבן דסולמא שאל לר' יונה (אביי) [אביו] ושרא ליה, אפילו כן אמר ליה פוק חזי חד סיב וסמוך עילויה, ונפיק ואשכח לרבין בר כהנא ושרא ליה. כבשים שהיה יכול לאכל מהן כובשן הא אינו יכול לאכול מהן אינו כובשן, ואם היה דבר אבד מותר. בדיתא שם הנהר עלו בו דגים התיר להם רבה לבני פומבדיתא לצוד ולהביא ולמלוח כיון שנאכלין על גב איצצא ראוין הן לאכול במועד, כי הא דשמואל עבדין ליה שתין אצצי ואכלי, פי' ממלחין אותן כמה פעמים ונותנין עליהם אבנים ונאכלין לאלתר.
<h2>דף יא:</h2>
מי שהפך את זיתיו או שהיה יינו בתוך הבור ואירעו אבל או אונס או (שהטעותו) [שהטעוהו] הפועלים ונכנס המועד זולף וגומר וגף כדרכו דברי רבי יוסי, והלכה (כמות) [כמותו] דלא בעי שנוי בדבר האבד. ש"מ דמישע חבתא דמשחא ודחמר שרי למישע חבתא שכרא נמי שפיר דמי דכל כמה דשיע טפי עדיף.
<h2>דף יב.</h2>
הלכות מועד כהלכות כותים שהן עקרות ואין למדות זו מזו, דאמר שמואל זופתין כוזתא דלית בה טרחא ואין זופתין חבתא דאית בה טרחא ורב דימא מנהרדעא אמר זופתין חבתא דפסידא יתירא ואין זופתין כוזתא דלית בה פסידא יתירתא. הלכות מועד כהלכות שבת יש מהן פטור אבל אסור ויש מהן מותר לכתחלה, ואמר רב פלטואי כיצד דבר האבד מותר ושאינו אבוד אסור. מקבלין קבולת לגוים במועד לעשות לאחר המועד אבל בתוך המועד אסור. השם שם כדרכו ובלבד שלא ימדוד ושלא ישקול ושלא ימנה כדרך שהוא עושה בחול ולא שנא בתוך התחום ולא שנא חוץ לתחום במועד אסור, בשבתות וימים טובים בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר דליכא אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא, והוא דליכא מתא דמקרבא להתם אבל איכא מתא דמקרבא אפילו חוץ לתחום נמי אסור, ובמועד לא שנא מקבלין במועד לא שנא מקבלין לפני המועד בתוך המועד אסור. מר זוטרא בריה דרב נחמן בנו ליה גוים מקבלי [קיבולת] אפדנא חוץ לתחום בשבתות וימים טובים ולא עיילי רבנן לגויה, איכא דאמרי הוא נמי לא עייל לגויה ואע"ג דחוץ לתחום מותר אדם חשוב שאני. איכא דאמרי עבדיה סייע בתבנא בהדייהו. כללו של דבר כל שהוא עושה אומר לגוי ועושה וכל שהוא אינו עושה אינו אומר לגוי ועושה. רב חמא רבה שרי להנהו אונכארי דבי ריש גלותא למעבד עבידתייהו בחולא דמועדא, דכיון דלא אגרי שקלי שרשוי הוא דמשרשי לא מיחזי כשכיר. והכי אמר רבינו האיי (המכונה) [הממונה] להשגיח על אוזנא דמיא ולשמור אותו קורין אוזנו אזין. אין מרביעין את הבהמה בחול המועד, ר' יהודה אומר חמורה (שרבעה) [שתבעה] מרביעין עליה ושאר כל הבהמות מכניסין אותן לבקרות. אין מדיירין בחול המועד, פירוש אין מכניסין את הבהמות בשדה לזבלה ואם באו מאליהן מותר, ואין מסייעין הרועים ואין מוסרין להם שומר לנער צאנם, ר' אומר בשבת בטובה ביום טוב במזונות במועד אפילו בשכר, אמר רב יוסף הלכה כר'.
<h2>דף יב:</h2>
טוחנין קמח במועד לצורך המועד. אחד שכר תמרים ואחד שכר תאנים ושלא לצורך המועד אסור, ואם טחן וקצץ והטיל והותיר מותר ובלבד שלא יערים, ויש אומרים אין מערימין בכך רבי יוסי ברבי יהודה אומר מערימין והלכתא כת"ק. רב חצדו ליה חצדא דחטי בחולא דמועדא ואין לו מה יאכל הוה, שמע שמואל איקפד, אית דאמר לא סיימוה קמיה דאין לו מה יאכל הוה ואית דאמרי דאדם חשוב שאני ומיבעי ליה לאחמורי על נפשיה. ש"מ אין לו מה יאכל לא תימא עני אלא אפילו עשיר נמי כי אין לו מה יאכל ובעי למיחצד חיטי מארעיה שפיר דמי. וטעמא דחטי דלא פסדי אבל שערין דאי לא חציד להו נתרי ופסדי אפילו יש לו מה יאכל מותר. בירושלמי הות זרעה שערין מחצדין במועדא דלא יפקעון ויאבדון אבל חטי דלא פסדי אי שביק לה כי לא צריך להו בחולא דמועדא אסור למחצדינהו. ש"מ דבר האבוד לא שנא בתלוש ולא שנא במחובר מותר ולא בעינן שינוי אלא קוצר כדרכו ועושה כל מלאכתו כדרכו, ולצורך המועד אפילו דבר שאינו אבד מותר. קוצץ אדם דקל במועד ואע"פ שאין צריך אלא לנסורת שלו, לייט עלה אביי וכן הלכה. רב יהודה שרי למיעקר (כרעא) [כתנא] דחזי לחפיפה, ולמקטל כשותא דחזי (לשיפרא) [לשיכרא] ולמקטל (שומשי) [שומשמי] דחזי לנוי [לנזיי]. ר' ינאי הוה ליה פרדסא כי מטא בחולא דמועדא קטפיה, פי' הגיע זמנו לביצור הוה ואיהו סבר דהוה יכול למיקם עד לאחר הרגל ולא קם וקא פסיד, לשתא אחריתא שהייהו כולי עלמא לפרדסיהו לחולא דמועדא וקטפו אפקריה ר' ינאי לפרדסיה בההיא שתא וילפין מקלקלתא ולא ילפינן מתקנתא. וכן השיב רב נטרונאי לראשוננו. בשביל כרמים שלכם ששאלתם שזמן חרישתם וזמירתם מגיע לחדש ניסן שהגשמים רבים ונמשך עד הפסח ומעכבין את חרישתן ונפרחין ומלבלבין כשחורשין אותן הן נשמטין ונופלין ויש הפסד גדול, כגון פסידות אלו יש תקנה לזמור ולחרוש בתוך ימי המועד. ואם אי אפשר (היינו דאין היתר) לחרוש על ידי ישראל, איפשר לעשותם על ידי גוים או לא. כך ראינו שכל מלאכות חול המועד בין חרישה בין קצירה בין זמירה כולהו לקולא עבדינן ואפילו בדבר שהפסדו מועט, הלכך אם כמות ששאלתם (אי איפס צריכין) [אפ' אם אפשר] לעשות ע"י גוים, הרשות בידכם. ועוד שאלו מלפניו מהו לעשות מלאכה בחול המועד במחובר לקרקע ואפילו בדבר שהפסדו מועט וכי איכא למיחש לגנבי שרי או אסור ודקא קטיף ואיצריך לחביות למזבן ולמיזפת אי נמי מיבד [מיעבד] מידי במעצרתא שרי לתקוע אי לא וצימוקים שלא יבשו כל צרכם מהו לייבשן וללקוט תאנים לעשותן גרוגרת ולמיפסק ולמרכב כי לא הפסיק לפני הפסח מהו דאי שביק להו לבתר פסחא קדחא. והשיב כל מלאכות של המועד לקולא עבדינן דהלכה כר' יוסי דמקל, ולא מיבעיא בדבר שהפסדה מרובה אלא אפילו דבר שהפסדה מועט שרי. וכל אלין שאלתא שרי למעבדינון, ודוקא שלא יכונו את מלאכתם במועד ואם [כוונו] יאבדו, ומהו יאבדו דמפסדינן להו מנייהו בעל כרחם, דקאמרינן בעא מניה רבי ירמיה מרבי זירא כיון מלאכתו במועד ומת מהו שיקנסו בנו אחריו ואסקינן לדידיה קנסו רבנן לבריה לא קנסו רבנן וכן הלכתא. וכן אמר רב מתתיה כל מי שמכוין מלאכתו במועד קונסין אותו ומאבדין מה שעשה, ששנינו וכולם אם כוונו מלאכתן במועד יאבדו. מכניס אדם את פירותיו מפני הגנבים ובלבד שיביאם בצניעה בתוך ביתו. רב יוסף הוו להו הנהו כשורי עיילהו ביממא משום דצניעה דידהו יממא הוא כיון דבלילה בעו גברי יתירי ומדבורי דגברי אוושא מלתא. ושולה פשתנו מן המשרה שלא תאבד וכולי. ולדידיה קנסינן לבריה [לא], והכי אמר רב נטרונאי ממונא קנסינן, וכל מלאכה שנתכון לעשותה (ונאבד) [תאבד] ומקום דליכא ממון דלקנסיה כגון חייט או אורג או סופר שעשו מלאכת אחרים שאי אפשר לקנוס ממון אחרים קונסין אותן בעצמן ומשמתינן להו, ומלקינן עד דמקבלין עליהון דינא ושרינן להו שמתיהו.
<h2>דף יג.</h2>
אין לוקחין בתים אבנים עבדים ובהמה אלא לצורך המועד כו'. בירושלמי ניחא כולהון אבנים כהדא אם היה כותלו גוחה לרשות הרבים סותרו ובוניהו. ש"מ בשביל צורך המועד מותר לו ללוקח ליקח ובשביל צורך המועד מותר לו לבעל הבית לשכור אפילו בדבר שאינו אבוד, דקיימא לן שכר פעולה שאין לו מה יאכל מותר. וכן אמר רב נטרונאי. בירושלמי ר' יהושע בן לוי שאל לריש לקיש מהו ליקח בתים וכו', והתם (פ"ב ה"ג) נמי איתמר אמר ר' אבא בר ממל אלו היה מי שימנה עמי הייתי מתיר המלאכה, כלום (אמרו) [אסרו] בחולו של מועד אלא שיהו אוכלים ושותים ויגעים בתורה והאידנא אוכלין ושותין. אין מפנין מבית לבית אבל מפנה הוא לבית שבחצרו. בירושלמי אין מפנין לא מדירה נאה לדירה נאה ולא מדירה כעורה לדירה נאה ואין צורך לומר מדירה נאה לדירה כעורה שמחה לאדם בשעה שהוא דר בתוך שלו. אין מביאין כלים מבית האומן ואם חושש להם מפנן לחצר אחרת. מביאין כלים מבית האומן, כגון הכוס מבית הזגג והכד מבית הכדר, פי' שהן ראויין להשתמש בהן במועד, אבל לא צמר מבית הצבע ולא כלים מבית האומן, פי' שאר כלים שאינם ראויים למועד. ואם אין לו לאומן מה יאכל נותן לו שכר ומניחן אצלו ואם אינו מאמינו מניחו בבית הסמוך לו ואם חושש להן שמא יגנבו מביאן בצניעה בתוך ביתו, אבל מוליכין ומביאין בי"ד. ש"מ כלים שהן לצורך המועד וראויים להשתמש בהם במועד מביאין ושאינן ראויין לצורך המועד ואינן ראויין להשתמש אסור להביאן אלא אם כן חוששין להן שמא יגנבו.
<h2>דף יג:</h2>
מחפין את הקציעות בקש, ר' יהודה אומר אף מעבים, אוקימנא מחפין לא שנא קלישי ולא שנא סמיכי. פיר' מחפין אותן בין בקשין דקין שהן קלישין בין בעבים שהן סמיכין. ויש מפרשים שמרבה חפויין דסמיך שממעיטו דקליש וזה וזה מתכוונין לדבר אחד לכסותן כפי מה שהן צריכין כדי שלא יאבד מהן כלום. מעבין עושין אותן כמין כרי וגודשין אותן כמין גדיש, פי' שלא יאבדו כולם (כולם) אלא יאבד מהם דבר מועט, והלכה כת"ק. בירושלמי ר' יהודה אומר יאבד מהם דבר מועט ואל יאבד מרובה, ר' יוסי אומר אל יאבד דבר כל עיקר. מוכרי פירות כסות וכלים מוכרים בצניעה לצורך המועד. (הציירין והרשושות והגדושות) [הציידין והדשושות והגרוסות] עושין בצניעה לצורך המועד וכן הלכה. ציידי חיה ועופות ודגים צדין בכל דבר שדרכן לצודתן. בירושלמי צדי חיה ועופות ודגים צדין בחכה ובמכמורות ולא ממעטין בשמחת הרגל. ר' אמי מיקל להון מפני שממעטין בשמחת הרגל. פי' התיר להם לצוד בכל דבר להרבות שמחה ברגל שאם אי אתה מתיר להם אלא חכה ומכמורת אין צדין אלא מעט וממעטין בשמחה. חנות הפתוחה לסטיו פותח ונועל כדרכו, לרשות הרבים פותח אחת (ונוטל) [ונועל] אחת. עיו"ט האחרון של חג מוציא ומעטר את השוק בשביל כבוד יו"ט האחרון. רב יהודה שרא להנהו ערופייתא. פי' מוכרי תבלין למיזל ולזבוני בשוקא והנ"מ בתבלי אבל פירי כאורחייהו לא.
ואלו מכבסין במועד הבא ממדינת הים ומבית השביה והיוצא מבית האסורים והמנודה שהתירוהו חכמים וכלי מטפחות הידים ול"ש כלי פשתן ול"ש שאר מינים כגון צמר ושריין וכלך מותרין וכדאוקי אביי מתניתן אפי' בשאר מיני, ושאר כל אדם אסורין, והני מילי בשאר מיני אבל כלי פשתן מותרין וכדשלח רב יעקב בר גיורי משמיה דר' יוחנן כלי פשתן מותר לכבסן בחוה"מ ומטפחות נמי אע"ג דבשאר מיני, מותרין. אמר בר הדיא לדידי חזי לי ימא של טבריא דמקפו ליה משיכלי דמאני כיתנא בחולו דמועדא. מתקיף לה אביי מאן לימא לן דברצון חכמים עבוד דלמא שלא ברצון חכמים עבוד. ואמר רב נטרונאי הלכתא כד שלח יעקב בר גיורי דהא [קא מסהיד] בר הדיא, ואביי נמי [לאו] אכרועי קמכרע ליה לרב יצחק בר יעקב אלא הכי קאמר מאן לימא לן דברצון חכמים עביד, הילכך [הלכתא] כר' יוחנן. ואמר ר' פלטואי כששנינו במשנתנו מטפחות הידים מטפחות הספרים ומטפחות הספג הללו מותרין לכבס במועד מפני שהן לצורך המועד אבל שאר כלים אסור וכלי פשתן כיון שיש בהן הפסד מותר לכבסן בחול המועד. ואמר רב מתתיה כד שלח רב יעקב בר (גיורת) [גיורי] משמיה דר' יוחנן דכלי פשתן מותר לכבסן במועד א"ר יוחנן מי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו בחוה"מ דאזורו מוכיח עליו דהרואה באזורו חגור ומכבס יודע שאין לו אלא חלוק אחד והעמיד משנתנו דאלו מכבסין אפילו יש להם שנים ושלשה בגדים והם מטונפין מותר לכבסן הואיל וכל אחד מהם ראוי ללובשו במועד ודוק מנה טעמא שיהו מטונפין הוא דמכבסן הא מקצתן נקיים ומקצתן מטונפים סגי ליה בההיא ואסור לו לכבסן זולתו. בירושלמי בעון קומי ר' יוסי בגדי קטנים מהן א"ל כמי שאין לו אלא חלוק אחד. והתם נמי מטפחות ספרים אין מכבסין אותן במי רגלים אבל מכבסין אותן בבורית ובנתר מפני הכבוד.
<h2>דף יד.</h2>
אלו מגלחין במועד כל הני דאניסי אין שאר כל אדם לא, מ"ט שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולין, דאי שרית להו לגלוחי במועד משהין עצמן לגלח עד למועד ונכנסין לרגל כשהן מנוולין. הבא ממדינת הים מגלח, רבי יהודה אומר אינו מגלח מפני שיצא שלא ברשות ודברי חכמים בשיצא ברשות, ואוקמה רבא נראין דברי רבי יהודה לרבנן כשיצא שלא ברשות ומאי ניהו לשוט אסור ודברי חכמים בשיצא להרויחא דמותר אבל למזונות לדברי הכל מותר. ופי' לשוט היינו להטייל ממדינה למדינה (ולא שתעשע) [ולהשתעשע] ממקום למקום ולמזונות היוצא לטרח במזונותיו ובצורך פרנסתו להרויחא יוצא... ולהרויח. והלכתא יוצא ברשות מגלח שלא ברשות אינו מגלח. למזונות ולהרויח דיוצא ברשות הוא מגלח לשוט דיוצא שלא ברשות הוא אינו מגלח. ואימת הוי יוצא שלא ברשות ביוצא מהארץ לחוצה לארץ (כדאמרינן כתו' קי:) והכל מעלין לארץ ואין הכל מוציאין, אבל היוצא לשוט ממדינה למדינה בחוצה לארץ יוצא ברשות הוא ומותר לגלח. והלכתא כחכמים ביוצא ברשות הוא ומותר לגלח. ולר' יהודה דס"ל אסור לפרוש לים הגדול היוצא למדינת הים נמי יוצא שלא ברשות הוא. וכי האי פסקא פסק רבינו האי.
<h2>דף יד:</h2>
קטן בין נולד במועד בין נולד קודם המועד מותר לגלחו במועד. והיוצא מבית האסורים בירושלמי לא שנא חבוש בבית האסורים של גוים ולא שנא חבוש בבית האסורים של ישראל מותר לגלח. ומנודה שהתירו לו חכמים אוקמיה רבא בדאזל ופייסיה לבעל דיניה ואיפייס ואתא קמי רבנן ושרו ליה, אבל מנודה אם נוהג נדויו ברגל בעיא ולא איפשיט. והלכתא נוהג נדויו ברגל, פירוש דאי איכא עליה דינא ולא פייסיה לבעל דיניה לא אתי רגל ודחי ליה נדריה ושרינן ליה אלא נוהג נדויו עד דמפייס לבעל דיניה ושרינן ליה, והתם בירושלמי (פ"ג ה"א) הועמדה כשהתירו לו ערב הרגל וחל יום ל' שלו להיות במועד שאין נדוי פחות מל' יום. (ומי שנשאל לחכם והותר התם נמי פחות מל' יום). ומי שנשאל לחכם והותר התם נמי הועמדה כשנשאל קודם הרגל ולא מצאו לו פתח לנדרו אלא ברגל. ובדידן (יז:) כל אלו שאמרו מותרין לגלח במועד בשלא היה להם פנאי ולא גלחו מותרין שמא ישהו קרבנותיהם. ומצורע נוהג צרעתו ברגל ולא אתי רגל דחי ליה. בתוספתא (פ"ב) כל אלו שאמרו מגלחין מותרין לספר בתוך ל' יום של אבל ואע"פ שהתירו לו לספר לא יספר ברשות הרבים אבל מספר הוא בצניעה בתוך ביתו וכל אלו שאמרו מכבסין במועד מותרין לכבס בתוך ל' יום של אבל, אע"פ שהתירו לו לכבס לא יוליך כליו לכובס אבל מכבס הוא בצניעה בתוך ביתו.
<h2>דף יח.</h2>
כשם שאמרו אסור לגלח במועד כך אסור לטול צפרנים במועד דברי ר' יהודה, ר' יוסי מתיר. והלכה כר' יוסי. ולא שנא דיד ולא שנא דרגל מותר. אמר רב חיא בר אשי אמר רב ובגנוסטר אסור. הכי פירש רבינו האיי שקול טיפרא מקרי בלשון ארמי כלי שנוטלין בו צפרניים ובלשון ישמעאל מקריץ ומקץ וגם לחייטין יש להם גנוסטר. אמר רב שמן בר אבא הוה קאימנא קמיה דר' יוחנן בחולא דמועדא בבי מדרשא ושקלינהו לטופרי בשניה וזרקינהו, ש"מ תלת ש"מ מותר ליטול צפרנים במועד וש"מ מדשקלינהו (לשניה) [בשיניה] אין בהם משום מאוס וש"מ מותר לזרקן. שלשה דברים נאמרו בצפרנים, קוברן צדיק, שורפן חסיד, זורקן רשע שמא תעבור אשה עוברה עליהן ותפיל ואי איכא דוכתא דלא שכיחא אשה עוברה מותר לזורקן וכדר' יוחנן ולא חיישינן זמנין דכניש להו ושדי לבראי ותעבר אשה עוברה עליהם ותפיל וכיון דאשתנו אשתנו. ופסקא נטילת צפרנים במועד בגנוסטר אסור ובשנים מותר דהא רב ורבי יוחנן תרווייהו סברי בכלי לא ומדשקלינהו ר' יוחנן לטופרייהו בשנייה ש"מ הכי הוא דשרי אבל בכלי לא. ובפסוקות ובגדולות הלכתא בימי אבלו בגנוסטר אסור בשנים מותר. ואבל ומועד כהדדי נינהו. שפה מזוית לזוית והנחה כל זמן שמעכבת... אמר רבינו שרירא שעור גלוח שער השפה שמותר מזוית לזוית [ושיעור הנחה] מניח השער הנכנס לשפה אחרת וכמה מגלח כל שמעכבו באכילה ...בה ור' אמי אמר אף שעור שפה כשעור הנחה כל שמעכבתו ורב נחמן אמר לדידי כל שהוא בשפה המעכבת דמי ליה. ורבינו חננאל אמר שפה מזוית לזוית כלומר אם צריכה כולה תקון שרי מקצתה לא הנחה כל שהיא מעכבת אם עשה שפמו והניח מקצת שאינו עשוי מותר ליטלו כי מעכבת באכילה. והלכתא כרב נחמן דכל דבר המעכב מותר לגלחו כאו"א לפי וסתו ולפי מנהגו.
<h2>דף יח:</h2>
כותבין במועד קדושי נשים וכולי, קדושי נשים לא שנא שטרי קדושין כגון הכותב על הנייר או על החרס הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי ול"ש שטרי פסיקאתא שפוסקת להניח לו או שפוסק לכתוב לארוסתו וכדרב גידל אמר רב דאמר רב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקדשו קנו הן הן הדברים הנקנין באמירה. גיטין. בירושלמי ואינו מיצר אמר ר' זעירא מכיון שנתן דעתו לגרש אינו מיצר. והתם אגרת שום שום היתומים אגרות (מיאן) [מזון] אלמנה שטרי בירורין זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד וגזרות ב"ד אלו גזרי דינין אגרות של רשות זו שאלת שלום. ובהלכות [ל"ג ע"ב ושם איתא פיסקא] כת' מפרשי רבנן (יפתקא) [פיתקא] דרשותא אבל דיסקי אסור. ואמר רב צדוק כתב שכותב ראש(י) גלות לשופט ונותן לו רשות (ו)ללמד לישראל אסור והתיר ושמו בלשון ארמי (יפתקא) [פיתקא] דרשותא.
תנא דבי שמואל מארסין אבל אין כונסין ואין עושין סעודת אירוסין במועד ולא מייבמין מפני ששמחה היא. ונשאל מרבינו האיי סעודת אירוסין (שארוסה) [שאסורה] במועד [היא] שעושה אבי הארוסה לארוס או (שעשה) [שעושה] הארוס לאבי הארוסה, והשיב דודאי סעודה שעושה אבי (הארוס) [הארוסה] לארוס(ה) היא דמקריא סעודת אירוסין וכדתנן (פסחים מט.) לאכול (סעודה) [סעודת אירוסין] בבית חמיו, ותניא סעודת אירוסין רשות דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר מצוה, ומקריא נמי סעודת חתן וכדתנן (ב"ב קמו.) השולח סבלונות לבית חמיו ושלח שם במאה מנה ואכל שם סעודת חתן.
אין כותבין שטרי חוב במועד, ואם אינו מאמינו או שאין לו מה יאכל הרי זה יכתב, פי' אם אינו מאמינו ללוה או שאין ללבלר מה יאכל הרי זה יכתוב דשכר הפעולה מותר וכדקאמר. ובתוספתא (פ"ב) תני אין כותבין שטרי אריסות וקבלנות במועד. ואמר רב נטרונאי החייטין והרצענים שהם עניים ומתפרנסין מעמל ידיהם מותר להם לעשות בצניעה בחוש"מ, וכמדומין אנו שאפילו בפרהסיא נמי מפני שכשטורחין לצורך המועד הן עושין ולצורך יומן שאפילו במחובר לקרקע שאין לו מה יאכל מותר. והלכתא כותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו, מכאן למדנו שהחייטים והרצענים מותרין מפני שהן צריכין. אין כותבין מזוזות וספרים ותפלין במועד, והלכתא כותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו. וטווה על יריכו תכלת לציצתו בין באבן בין בפלך. דנין (יד:) דיני נפשות ודיני מכות במועד ואי לא צאית דינא משמתין ליה. ותנן (ביצה לו:) נמי גבי יו"ט אין דנין ביו"ט ביו"ט הוא דאסור הא במועד שרי. ואמר רב נטרונאי מי שהיה במקום שאין השיירות יוצאות אלא שני פעמים בשנה ומבקש לכתוב אגרות בחוש"מ מותר לכתוב, מ"ט כיון שמבקש לשגר פרנסה או לצוות על מלאכתו שיש בה אבדה והפסד או לעשות תקנה לאנשי ביתו ואין השיירות יוצאות עד ששה חדשים אין לך הפסד גדול מזה. [וכו'] אבל ודאי שלום בעולם ואין לו צורך כלל לא יכתוב. ושדר מר רבינו האיי מותר לאדם לכתוב במועד חשבון שבינו לבין אחרים בזמן שהוא מתיירא שמא ישכחו עד לאחר המועד דכדבר האבד דמי ובלבד שיהא בצניעה ומשנה מעובדין דחול. ולא יתכוין לכתוב במועד לא שנא כתב עברי ל"ש כתב (מ)ערבי. ותני בתוספתא (פ"ב) כותב אדם חשבנותיו במועד ומחשב אדם יציאותיו במועד. מקבלין קבולת במועד למוצאי מועד אבל לא ימדוד ולא ישקול כדרך שהוא עושה בחול. והתם (פ"א) נמי תנינא מארסין ומגרשין וחולצין בחוש"מ.
